ה"הגנה", או בשמה המלא "ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל", הייתה הגוף הצבאי הגדול והעיקרי של היישוב היהודי בארץ ושל התנועה הציונית עד להקמת המדינה, ובשלהי מאי 1948 הפכה לצה"ל. ארגון ה"הגנה" הוקם ב-1920 במסגרת מפלגת אחדות העבודה וכעבור כשנה החל לפעול בחסות הסתדרות העובדים. בהמשך, על בסיס לקחי מאורעות תרפ"ט-1929 הועמדה ה"הגנה" תחת מרותם המלאה של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – ובראשה הועמדה מפקדה ארצית (מ"א) בת שישה נציגי ציבור: מחציתם מתנועת הפועלים ומחציתם מהמרכז וימינה ממנו – "החוגים האזרחיים". מיום הקמתה נועדה ה"הגנה" להיות כוח צבאי עממי גדול, הכולל כל איש ואישה מגיל 17 הכשירים לשירות. תחילה היא מנתה מאות ואלפים ובשנות הארבעים כבר היה מדובר ברבבות.
מימיה הראשונים ועד 1936 התמקדה ה"הגנה" באבטחה ובהגנה נייחת על היישובים, לפי המתכונת של "הגנה מתוך הגדר", בהדגשה גוברת והולכת של בניין הכוח ואימונו, התבצרות, ייצור נשק ורכישתו מכל מקור אפשרי. לאחר פרוץ מאורעות הדמים בשנת 1936שנמשכו עד 1939 ("המרד הערבי"), חל שינוי בתפיסה. כוחות ה"הגנה" עברו לפעילות התקפית "מחוץ לגדר", תוך במאמץ שלא להיגרר לתגובות ללא הבחנה. בשנים אלה התפתחה ב"הגנה" תורת הלחימה הניידת: תחילה ב"נודדת", ולאחר מכן בפו"ש (פלוגות השדה) וב"פלוגות הלילה המיוחדות" בפיקודו של הקצין אורד צ'ארלס וינגייט ("הידיד"). פעילות ניידת התקפית זו, ביום ובלילה ומעבר לתחומי היישובים היהודיים, צמצמה את התקפותיהן של הכנופיות הערביות.
משבר גדול פרץ ביחסי היישוב עם השלטון הבריטי במאי 1939, עם פרסום "הספר הלבן" השלישי, ששינה את המדיניות הקודמת שהייתה ברוח הצהרת בלפור. כעת נטו השלטונות בגלוי לטובת הצד הערבי, הגבילו את העלייה היהודית ואסרו על רכישות קרקע והרחבת ההתיישבות היהודית.
לראשונה נערכה ה"הגנה" למאבק חמוש בבריטים, אך זה עוכב משפרצה מלחמת העולם השנייה.
במהלך המלחמה סייעה ה"הגנה" לבריטים בגיוס, במודיעין ובשליחת צנחנים לאירופה הכבושה. בעידוד ה"הגנה" התגייסו יותר מ-30 אלף מבני היישוב לצבא הבריטי.
בד בבד עם העזרה לבריטים שקדה ה"הגנה" על חיזוק כוחה. בתחילת המלחמה הוקמו החי"ש – חיל השדה, החי"ם – חיל המשמר והגדנ"ע – גדודי הנוער. כמו כן הוקמו ופעלו שירותי עזר שונים: שירות הקשר, השירות הרפואי, שירות הידיעות (הש"י), ניצנים של כוח אווירי וימי ומפעלים לייצור נשק (תעש). במקביל לכל אלה פעלו הנוטרים – אלפי יהודים במסגרת המשטרה הבריטית שהיוו זרוע לגלית. גולת הכותרת של היחידות החדשות שהוקמו בשנות המלחמה היה הפלמ"ח (פלוגות מחץ). הפלמ"ח היה הכוח המגויס הארצי היחיד של ה"הגנה". כוח זה עמד לרשותו של הפיקוד העליון – בכל שעה ובכל מקום. קיומו והחזקתו התאפשרו בזכות משטר "העבודה והאימונים", בעיקר בקיבוצים.
הכורח של ה"הגנה" לפעול באמצעים דלים ובתנאי מחתרת הביא לפיתוח דרכי לחימה ומחשבה צבאית שביסודם היו היוזמה והתושייה בכל דרגי הפיקוד, הניידות והתמרון, הכרת הארץ, ניצול הלילה ודבקות במטרה, כשכל אלה נסמכים על יחסי אנוש, רֵעות, וקשרים הדוקים בין מפקדים ואנשי השורה. ב"הגנה" לא היו דרגות. המגמה הייתה שאיש השורה יוכל בעת הצורך לתפקד גם כמפקד. ב-1939 צעד ארגון ה"הגנה" צעד חשוב קדימה עם הקמת המטכ"ל הראשון – מטה כללי מקצועי שלו מחלקות וגופי פעולה. בראשו הועמד ראש מטה כללי (רמטכ"ל).
בנוסף לבניית כוח מגן עסקה ה"הגנה" גם בהתיישבות והעפלה. בין פרוץ מאורעות הדמים ב-1936 עד לפרוץ מלחמת העצמאות בשלהי 1947, הוקמו בארץ, לרוב בשיתוף ה"הגנה" או ביוזמתה, כ-140 יישובים חדשים. בין הנודעים שבהם יישובי "חומה ומגדל", שעיצבו במידה משמעותית את גבולות המדינה היהודית העתידה לקום.
ההעפלה – עלייה "בלתי לגלית" של יהודים – החלה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, עת הגבילו הבריטים את העלייה ברשיון, והתגברה במידה ניכרת אחריה. ב-1939 הוקם "המוסד לעלייה ב'" כזרוע של ה"הגנה". מבין 141 ההפלגות של אוניות המעפילים, ארגנו ה"הגנה" ושלוחותיה קרוב ל-100; גם את ההעפלה היבשתית מארצות המזרח התיכון לארץ ישראל ארגנה ה"הגנה". סה"כ הגיעו ארצה כ-120 אלף יהודים במסגרת ההעפלה.
בתום מלחמת העולם השנייה והתגברות המאבק בבריטים, הסכימו ה"הגנה", האצ"ל ולח"י לפעול תחת מסגרת-גג שנקראה "תנועת המרי העברי". בתקופה זו יצאו המחתרות בתיאום לפעולות נגד הבריטים. הבולטות בפעולות ה"הגנה" היו שחרור מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, תקיפת תחנות משטרה ומתקני מכ"ם, פגיעה קשה ברשת מסילות הברזל של ממשלת המנדט ופיצוץ שורה של גשרים. עיקר המאמץ הוקדש לבניית הכוח הצבאי לקראת המאבק הצפוי בערבים על עתידה של הארץ והוקמו מפעלים לייצור נשק במחתרת ("התעש"). כמו כן אורגנו שורדי השואה הצעירים ואומנו באירופה ובמחנות המעצר הבריטיים בקפריסין.
מקיץ 1947 ואילך קיבל יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון על עצמו את "תיק הביטחון", ה"הגנה" החלה להתכונן למאבק מקיף ולמלחמה בערביי ארץ ישראל ואף בצבאות מדינות ערב. ה"הגנה" החלה להתארגן במבנה של חטיבת פלמ"ח, חמש חטיבות חי"ר מרחביות, חילות ושירותי עזר צבאיים, כשהיא נעזרת בניסיון ובכוח האדם של משוחררי הצבא הבריטי. כמו כן פיתחה קשרי רכש חיוניים במדינות אחדות והגבירה את ייצור אמצעי הלחימה במפעלי התע"ש. מלחמת העצמאות פרצה מיד עם החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ברוב שטחה. ה"הגנה" היוותה את הכוח הלוחם שהגן על היישוב היהודי, עד שקמה המדינה ותפקיד זה הועבר לצה"ל. בששת החודשים הראשונים של המלחמה הצליחה ה"הגנה" לגייס, לאמן, לצייד ולהפעיל כוח צבאי שמנה כ-50 אלף איש ופעל ב-12 חטיבות, גרעינים של חיל אוויר וחיל ים וכן חילות ושירותים המקובלים בצבאות מודרניים.
בין יום הקמת המדינה באמצע מאי לבין סוף חודש מאי 1948, היו אלה כוחות ה"הגנה" שבלמו בלחימה קשה את פלישת חמשת צבאות ערב. ב-1 ביוני 1948 הייתה ה"הגנה" לצבא הגנה לישראל. המטכ"ל האחרון שלה היה למטכ"ל הראשון של צה"ל והרמטכ"ל שלה היה לרמטכ"ל הראשון של צה"ל, חטיבותיה היו לחטיבות צה"ל ושירותי האוויר והים היו לחילות האוויר והים. דוד בן-גוריון כותב בפקודת היום שלו להקמת צה"ל: "בלי הניסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של ה'הגנה' לא היה היישוב עומד במבחן הדמים האיום שבא עליו בששת החודשים האלה, ולא היינו מגיעים למדינת ישראל. בספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק ה'הגנה' בהוד ובגאון שלא יכהו לנצח".
