שרקע לתקופה
בנובמבר 1917, פרסמה ממשלת בריטניה באמצעות שר החוץ שלה הלורד ג'ימס בלפור את "הצהרת בלפור", לפיה יוקם "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". הצהרה היסטורי זו נטעה תקוות רבות בקרב יהדות העולם והיישוב היהודי בארץ ישראל.
כיבוש הארץ בידי הבריטים בשלהי מלחמת העולם הראשונה (1917–1918) הביא לסיומן של 400 שנות שלטון עות'מני, שהתנגד לפעילות הציונית בארץ. הבריטים כוננו בארץ שלטון צבאי. ב-24 ביולי 1922 (כ"ח בתמוז תרפ"ב), מועצת חבר הלאומים אישרה את מסירת המנדט [ייפוי-כוח / נאמנות] על ארץ-ישראל לידי מלך בריטניה.
תקופת המנדט מאופיינת בהתפתחות רבה של הארץ והיישוב היהודי בכל תחומי החיים. העלייה, רכישת הקרקעות, בניית היישובים, ההתעוררות התרבותית והקמת כוח המגן היוו את היסודות להקמתה של מדינת ישראל. ראוי לציין, כי המאמצים הבריטיים לפיתוח הארץ לא נעשו מתוך רצון לסייע בהקמת הבית הלאומי היהודי, אלא בעיקר כדי לקדם את האינטרסים הקיסריים (אימפריאליסטיים) שלהם.
הערבים, שחששו מפני ניסיון היהודים להשתלט על הארץ, ראו ב"הצהרת בלפור" אישוש לחששותיהם ונאבקו לביטולה. מאבקם נשא אופי אלים שהתבטא במאורעות נגד היישוב היהודי. גל המאורעות הראשון פרץ בשנת תר"ף (1920), ובמהלכו תקפו הערבים את יהודי ירושלים והגליל. במאורעות תרפ"א (1921) תקפו הערבים את יהודי יפו וירושלים, וכן יישובים בדרום השרון ובשפלה. בתרפ"ט (1929) הותקפו יישובים ושכונות יהודיות בכל הארץ. שיאם של מאורעות אלה היה הטבח ביהודי חברון וצפת; ומאורעות הדמים של תרצ"ו – תרצ"ט ( 1936–1939), או "המרד הערבי", שכוון נגד השלטון הבריטי והיהודים ובמהלכו נהרגו מאות יהודים, נפצעו אלפים, רכוש יהודי נבזז, שדות עלו באש.
הבריטים מינו ועדות חקירה לבדיקת המאורעות, ואת מסקנותיהן פרסמו ב"ספרים לבנים" שהיוו הצהרת מדיניות של ממשלת בריטניה. כל "ספר לבן" ביטא כניעה בריטית הולכת וגוברת ללחץ הערבי, וזו באה לידי ביטוי בהגבלת העלייה וההתיישבות היהודית שהיו גורמים מרכזיים בדרך להקמת המדינה.
התנגדותם האלימה של הערבים למפעל הציוני הביאה בשנת 1920 להקמת ארגון ה"הגנה" – הגוף הגדול והמרכזי בכוח המגן העברי בתקופת טרום המדינה. ההקפדה על התגוננות בלבד מול הערבים ("מדיניות ההבלגה") ואי הרצון לפגוע בבריטים, הביאו לכך שלאחר מאורעות תרפ"ט פרשה קבוצה מבין חברי ה"הגנה" שדרשה תגובה תקיפה יותר נגד הערבים והבריטים. מתוך קבוצה זו צמחה במהלך שנות השלושים של המאה העשרים מחתרת האצ"ל – הארגון הצבאי הלאומי.
בתקופת "המרד הערבי" נוצר שיתוף פעולה בין הנהגת היישוב ושלטונות המנדט הבריטים ובמסגרתו קמו יחידות יהודיות ובהן הנוטרים, משטרת היישובים העבריים ופלוגות הלילה המיוחדות (S.N. .(Sב-1941 הוקם הפלמ"ח (פלוגות מחץ) כחלק מה"הגנה". ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, 17 במאי 1939, פרסמה ממשלת בריטניה "ספר לבן" נוסף. במסגרת מדיניות "ספר" זה (ספר "המעל", ספר "שחור"), נעלו הבריטים את שערי הארץ בפני עליית יהודים, לרבות פליטי השואה. הניסוח היה שיותר כל שנה, במהלך חמש השנים הבאות (עד מאי 1944 ) ל15000 יהודים לעלות ארצה. משמע, ל-75000 יהודים (באירופה חיו בשנת 1939 12 מיליון יהודים). ואילו לגבי המשך העלייה היא תותנה רק בהסכמת "רוב התושבים" (משמע, האוכלוסייה הערבית). במילים אחרות: לאחר עלייתם של 75000 היהודים – לא תותר עוד עליית יהודים לארצם. כן, הגבילו מכירת קרקעות ליהודים והודיעו על הענקת "עצמאות" לרוב התושבים בארץ-ישראל, שמשמעותה – הקמת מדינה ערבית. ארגון ה"הגנה", שאליו הצטרף גם האצ"ל, סבר כי יש לסייע לבריטים במלחמתם בגרמניה הנאצית, אך בד בבד להמשיך בפעולת העלייה וההתיישבות.
חלק קטן מחברי האצ"ל לא קיבלו קו מדיני זה, פרשו מן הארגון והקימו ביוני 1940 את מחתרת לח"י – לוחמי חירות ישראל (תחילה, בשם: "האצ"ל בישראל"), שחרטה על דגלה מאבק בבריטים גם במהלך המלחמה.
מלחמת העולם השנייה החריפה את המתח ואת חילוקי הדעות שבין המחתרות בנוגע למאבק בבריטים. לקראת סוף המלחמה, ב-1 בפברואר 1944, פרסם האצ"ל כרוז "אל העם העברי בציון" ("כרוז המרד") שהיה הכרזת מלחמה (מרד) בשלטון הזר בארץ-ישראל ופנייה ליישוב העברי לתמוך במערכה זו. והחל בפעולות נגד יעדים בריטיים, תחילה נגד יעדים אזרחיים בלבד (ולאחר תום המלחמה באירופה – נגד יעדים צבאיים). זאת בניגוד למדיניות "היישוב המאורגן" ומוסדותיו. בתגובה קיבלה הנהלת הסוכנות היהודית החלטה ..."להושיט את כל העזרה הדרושה לשלטונות למניעת מעשי הטרור ולביעור ארגונו [הכוונה הייתה, בעיקר, לאצ"ל], כי בנפשנו הדבר" (7 בנובמבר 1944). התקופה שבה חברי ה"הגנה" נדרשו לסייע באיתור חברי אצ"ל (וגם לח"י), לרבות הפעלת אלימות, חטיפות, הסגרה לידי השלטונות, ידועה בשם ה"סזון" (מצרפתית "עונת הצייד").
עם תום מלחמת העולם השנייה, כשכבר היה ברור כי הבריטים אינם מתכוונים לסייע בהקמת מדינה עברית, הוקמה "תנועת המרי העברי" שהיוותה מסגרת גג לשלוש המחתרות: הגנה, אצ"ל ולח"י. היא פעלה בתיאום מבצעי במשך כשנה (אוקטובר 1945– אוגוסט 1946) במטרה לשבש את סדרי הממשל ולקצר את משך השלטון הבריטי. לשם כך נעשו פעולות חבלה בנקודות אסטרטגיות כגון: מסילות ברזל ("ליל הרכבות", נובמבר 1945) וגשרים ("ליל הגשרים" יוני 1946). פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים (יולי 1946) על-ידי האצ"ל, הצית שוב את חילוקי הדעות בין המחתרות והביא לביטול שיתוף הפעולה. שלוש המחתרות המשיכו לפעול נגד הבריטים באופן נפרד עד להקמת צה"ל.
בתגובה לפעולות נגדם נקטו הבריטים יד קשה. הם הטילו עוצר, ביצעו מעצרים ומאסרים, ערכו חיפושי נשק, גירשו מעפילים באופן אכזרי, התעללו בחשודים, שלחו מאות חשודים בהשתייכות לארגונים אצ"ל ולח"י למחנות מעצר באפריקה, אף העלו לגרדום לוחמי מחתרת.
כתוצאה מהתערערות השלטון העלו הבריטים את שאלת המשך המנדט בפני האו"ם שהחליט לבסוף, ב-29 בנובמבר 1947, על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל ב-1 באוגוסט 1948 (ממשלת בריטניה הקדימה את הפינוי ליום 15 במאי 1948) ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה ערבית. זה היה האות לפרוץ מלחמת העצמאות (1947–1949). ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) הוכרז, בתל-אביב, על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל היא מדינת ישראל. ולמחרת הסתיים המנדט.
