הפלמ"ח – פלוגות המחץ של ארגון ה"הגנה" – הוקם בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עקב התגברות החשש מפלישת הכוחות הגרמנים לארץ ישראל. הפלמ"ח, צבא מתנדבים מבני הנוער בארץ, היה לכוח הצבאי הסדיר של ארגון ה"הגנה".
בתום מלחמת העולם הופנו מאמצי הפלמ"ח למאבק בשלטון המנדט הבריטי ולפעולות ההצלה וההעפלה של ניצולי השואה לארץ ישראל. משנכזבו התקוות לשינוי מדיניות "הספר הלבן" של ממשלת המנדט הבריטית החליטה ההנהגה הציונית על שינוי ביחסיה עם שלטון המנדט הבריטי: לא עוד שיתוף פעולה, לא רק לחץ דיפלומטי – אלא מאבק שיאלץ את ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה. המאבק התנהל בשלושה מישורים: הגדלת מספר ספינות המעפילים, הגברת רכישת האדמות והקמת יישובים חדשים ופעולות בנשק – נגד מתקנים ויעדים צבאיים – בכל אלה נטל הפלמ"ח חלק מרכזי.
גולת הכותרת בפעילותו של הפלמ"ח הייתה המאבק על עצמאותה של מדינת ישראל בעת מלחמת העצמאות, שבה נטל הפלמ"ח חלק מרכזי. המלחמה פרצה למוחרת החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947, בעקבות התנגדות ערביי ארץ ישראל להחלטת העצרת על חלוקת הארץ למדינה ערבית ומדינה יהודית.
בשלב ראשון ניהלו חטיבות הפלמ"ח וחטיבות החי"ש של ה"הגנה" פעולות מגננה נגד פעילות יזומה של ערביי ארץ ישראל, שתוגברו במתנדבים סדירים למחצה ממדינות ערב. עיקר המאמץ הוקדש לקיום התחבורה ושמירת הקשר עם היישובים המרוחקים.
החל מאפריל 1948 נטלו כוחות ה"הגנה" את היוזמה ופעלו בהצלחה נגד כוחותיהם של ערביי ארץ ישראל והמתנדבים ממדינות ערב, על בסיס תוכנית ד' ולמעשה הוכרע כוחם של ערביי הארץ.
עם תום המנדט הבריטי והכרזת המדינה פלשו חמישה צבאות ערביים לתוך גבולות החלוקה, ונבלמו בידי הכוח היהודי שהפך לצה"ל. חטיבות הפלמ"ח פעלו בשלוש החזיתות: "יפתח" בצפון, "הראל" בירושלים ו"הנגב" בגזרה הדרומית.
המלחמה הסתיימה באופן רשמי בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל ובין מצרים, סוריה, ירדן ולבנון, ושנחתמו בחודשים פברואר–יולי 1949. בהסכמים אלה נקבעו גבולות מדינת ישראל עד 1967. בזיכרון הלאומי נחרת רגע סיום המלחמה כשהניפו אנשי הפלמ"ח את "דגל הדיו" עם כיבוש אילת.
מראשיתו נבנה הפלמ"ח ככוח צבאי מקצועי שהצמיח מתוכו מחשבה צבאית וערכים, שהיו חלק מאבני הבניין של צה"ל. תנאי הקמתו ואופן קיומו של הפלמ"ח, בימים שקדמו לעצמאות ישראל, גיבשו אותו לכלל גוף חברתי וחלוצי. מעצבי החשיבה הצבאית של הפלמ"ח הניחו, כי התורה הצבאית היא חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמם ומניסיונם של הציבור והיחידים המרכיבים את היחידה הצבאית. ערכי היסוד שהדריכו אותם היו: ראיית האדם כמרכז הכוח של המערכת הצבאית, חינוכו למחשבה עצמאית וטיפוח מעורבותו האישית בהבנת עקרונות הלחימה ומטרותיה. ערכים אלה ניכרו בגיבוש תפיסתו הצבאית של הפלמ"ח, שעיקריה – חינוך מתמיד לפריצת מוסכמות ולגמישות מחשבתית, יוזמה בקביעת יעדי הפעולות, עיתויין ועוצמתן, גישה התקפית עקיפה ושילוב לוחמה זעירה ולוחמה סדירה בפעולות יום ולילה.
לרעיונותיו ולאישיותו של יצחק שדה, המפקד הראשון של הפלמ"ח, הייתה השפעה מכרעת על פיתוח החשיבה הצבאית של החטיבה. בסיסי הפלמ"ח היו בקיבוצים והמתגייסים עסקו באימונים צבאיים לצד העבודה במשק. עובדה זו הייתה גם היא בסיס לכל הנחות היסוד.
החיים בצוותא של נערים ונערות צעירים במחנות אוהלים – הרחק מבית ומלימודים – הולידו קבוצה מגובשת חברתית ורעיונית. בבסיסי הפלמ"ח צמחו לוחמים, ולצידם המשוררים הבולטים של זמנם, אנשי תיאטרון, ספרות, שירה וזמר. בין אוהלי הפלמ"ח צמחה גם ישראליות חדשה, שהתבטאה בסגנון דיבור, קרבה נפשית ודרך חיים. סיפורו של הפלמ"ח הוא סיפור הרעות, המאבק האישי והמיית הלב הצעיר מול המאורעות ההיסטוריים.
